נסיבות המרד של יבגני פריגוז’ין ושל כוח “וגנר” מעוררות ויכוח לגבי חשיבותו. מצד אחד, מרד מזוין הוא אירוע חריג בהיסטוריה הרוסית המודרנית, אך מצד שני הוא הסתיים במהירות רבה. המרד לא השפיע על הלחימה בין רוסיה לבין אוקראינה, אך הדגיש את בדידותה של רוסיה בזירה הבינלאומית. במזרח התיכון מבינים שרוסיה נחלשה, אך היא תמשיך להיות בו שחקן חשוב, בשל חיוניותו עבורה. ההשפעה העיקרית של המרד על האזור תהיה בחיזוק כוח המיקוח של מדינות האזור, לרבות ישראל, לעומת מוסקבה.
המרד של יבגני פריגוז’ין ושל כוח “וגנר” שבפיקודו (23–24 ביוני) “התפורר” במהירות. הקרמלין מנסה להציגו כאירוע בלתי חשוב ומדגיש את משכו הקצר, כהשתקפות של עוצמתו של משטר פוטין. מאחורי הקלעים ניכרים סימנים לבדק בית כדי לבער דמויות לא נאמנות משורות המשטר. מכוני הסקרים טוענים שהמרד לא הוביל לירידה ניכרת בשיעור התמיכה בקרמלין בקרב הציבור הרוסי. עם זאת, היכולת להכניע את המורדים ודעת קהל חיובית אינם מדד מרכזי בהערכת חוזק השלטון והמוניטין של רוסיה בעולם.
מרד מזוין ראשון נגד מוסקבה מזה כ-30 שנה הוא מכה קשה נוספת למאמצי הקרמלין לתחזק דימוי של מעצמה עולמית,בד בבד עם הכישלון הצבאי במלחמה באוקראינה והבידוד הבינלאומי הגובר. במישור הפנים-פוליטי, עצם התרחשות המרד והתחמקות מבצעיו מכל עונש מחלישים את תדמיתו של פוטין כמי שמסוגל להגן על האינטרסים של בני העילית שקשרו בו את גורלם. המרד יוביל למאמץ להגביר את השליטה המרכזית, בייחוד במחנה הפטריוטי-אקטיביסטי והימין הקיצוני.
מנהיגי המערב רואים במרד עדות לחולשתה של רוסיה, ומרחיבים את הסיוע הצבאי והגיבוי המדיני לאוקראינה. הם גם מנסים לנצל את המצב כדי לדחוק אותה מעמדות השפעה ברחבי העולם. לצד זאת, הם חוששים ליכולתה לשמר שליטה מרכזית על הנשק הגרעיני.
אומנם לרוסיה סל כלים משמעותי להשפעה על מדינות “הדרום הגלובלי”, אך המרד מספק להן עדות נוספת שקשה להסתמך על מוסקבה כספק ביטחון. מערכות היחסים של רוסיה יעניקו כוח רב יותר לשחקנים מקומיים, לרבות במזרח התיכון, שמדינותיו (איראן, תורכיה, סעודיה והאמירויות) הפכו בעקבות המלחמה למשענת חשובה של רוסיה. גם כוח המיקוח הישראלי מול מוסקבה יגדל, ותישחק היכולת הרוסית לפעול לריסונה של איראן, הן בסוריה והן ביחס לפריצה אפשרית בגרעין.
האם מרד פריגוז’ין הוא אירוע היסטורי?
המרד של פריגוז’ין היה קריאת התיגר הבוטה ביותר על שלטונו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מאז תחילת כהונתו. האלימות החריגה שאפיינה אותו (תנועה של אלפי חמושים, נשקם הכבד, השתלטות על מרכזי ערים והפלה של כ-7 מטוסים ומסוקים) עולה בקנה אחד עם שני תקדימים היסטוריים. הראשון היה ניסיון ההפיכה הצבאית נגד נשיא בריה”מ מיכאיל גורבצ’וב (1991), שהוביל תוך חודשים מספר לאחריו להתפרקות הגוש הקומוניסטי ולסיום המלחמה הקרה. השני הינו ההוראה (1993) של נשיא רוסיה בוריס ילצין לצבאו להפגיז את הפרלמנט הרוסי, לאחר שראשי הפרלמנט קראו להדיחו ועודדו את תומכיהם למרי מזוין.
נסיבות המרד מעוררות ויכוח לגבי חשיבותו. מצד אחד, המרד היה אירוע חריג מאוד בהיסטוריה הרוסית, אך מצד שני הסתיים במהירות רבה מאוד. ניתן להציע שתי פרשנויות הפוכות להבנתו. הפרשנות הראשונה מציגה את המרד כאירוע בלתי חשוב שזכה לקשב תקשורתי מוגזם, ואת משטר פוטין כמנצח מובהק. לפי גישה זו, המרד נבע מתסכולו האישי של פריגוז’ין וסביבתו, לא כוון נגד פוטין (ומלכתחילה לא נועד להפיל את שלטונו), ולכן לא ביטא סדקים עמוקים במשטר. פריגוז’ין גילה ביום השני של המרד שהוא לא סוחף אחריו המונים, נרתע מכוח צבאי חזק שרוכז מולו בפאתי מוסקבה, ולמעשה ויתר על כל דרישותיו. המערכת השלטונית הרוסית עברה בהצלחה את מבחן הנאמנות לפוטין. פוטין עצמו לא נלחץ, אך גילה פרגמטיות (כשהבטיח שפריגוז’ין יוכל לעזוב ואנשיו לא ייענשו), והצליח למנוע תרחיש של מלחמת אזרחים.
הממשל הרוסי מטפח פרשנות זו, וגם מומחים רבים במערב מסכימים שבטווח הזמן הקצר לפחות אין סיכונים לשלטון פוטין. בחזית באוקראינה אין התפוררות קווי ההגנה הרוסיים, והמדינה ממשיכה לתפקד, כאילו המרד לא התרחש.
מנגד, הפרשנות השנייה טוענת שהמרד חשף את השבריריות והניוון הגוברים של משטר פוטין והחלישו אותו ביתר שאת.
- חשיבותו העיקרית של המרד היא בעצם התעוזה של גורם (שנתפס כחלק מ”השיטה הפוטינית”) לצאת פומבית נגד המשטר ולחשוף את אוזלת ידו, גם ללא ניסיון ברור להפיל את השלטון; ואם המורדים לא ניסו להפיל את פוטין, אז אין להתפעל מכושר הישרדותו.
- פגיעה בתדמיתו של פוטין בעיני העילית – פריגוז’ין הוא “גולם שקם על יוצרו”. פוטין טיפח אותו עשרות שנים, הפקיד בידיו באופן בלתי פורמלי תפקודים מדינתיים (לחימה באוקראינה ובמקומות אחרים בעולם והשפעה מדינית באפריקה), והתעלם חודשים מהמאבק הבוטה והמתוקשר של פריגוז’ין בצמרת משרד ההגנה. לפוטין תפקיד מסורתי של מפשר במחלוקות בין קבוצות הכוח בצמרת המשטר. במקרה זה הפגין פוטין חוסר מעש שאפשר את פרוץ המרד. מי שמצדד בפרשנות זו מעריך שמעמדו של פוטין נחלש בעיני קבוצות העילית שסביבו. הבטחת פוטין לא להעניש את פריגוז’ין ואת אנשי “וגנר” במישור הפלילי בגין מה שפוטין עצמו הגדיר כ”בגידה”, “מרד” ו”תקיעת סכין בגב” (אלא אף להיוועד עימם בקרמלין במשך 3 שעות ב-29 ביוני) מצטיירת כחולשה.
- מנגנוני הביטחון הרוסיים נכשלו בהתרעה על המרד ובעצירת “כוח וגנר” הרבה לפני שהתקרב למוסקבה. ביומיים של המרד המשטר נתפס כחסר אונים, מכיוון שפריגוז’ין לא נתקל בהתנגדות בהשתלטות על שתי ערי מחוז (ווֹרוֹנֶז’ ורוֹסְטוֹב, בנות מיליון איש כל אחת) ובהתקדמות מהירה של כוח מזוין בן אלפי חיילים, עד למרחק של כ-200 ק”מ ממוסקבה. חיל האוויר הרוסי, שהופעל נגד הכוח, לא הצליח להאט את תנועתו, וספג אבדות ניכרות יותר מימי לחימה קשים בחזית אוקראינה. היעדר התנגדות בדרך למוסקבה אינו מפתיע מאוד, כי רוב הכוחות הרוסיים נמצאים באוקראינה ופריגוז’ין חתר להתקרב למוסקבה מבלי להיקלע לקרבות בדרך. עם זאת, המחשת הפגיעות של המשטר תורמת להורדת מחסומי הפחד מפני פוטין.
- בעת המרד לא ניכרה התגייסות המונים בעד המשטר – בשונה ממצג “אחדות העם מאחורי פוטין” שהקרמלין משווק. פריגוז’ין יצא מרוסטוב מחויך ומחובק על ידי אזרחים צוהלים, זרועות הממשל גילו פסיביות לאורך נתיב השיירה של “וגנר”, והתועמלנים, שבימים כתיקונם מרבים לפרסם ברשתות חברתיות – השתתקו.
- המרד משקף את חולשת מוסדות המדינה ברוסיה של פוטין. כמעט כל תחום עיסוק מדינתי (יחסי חוץ, ביטחון, בניית תשתיות ואפילו חינוך) נשלטים על ידי גורמים בלתי פורמליים המקורבים באופן אישי לפוטין, ומקדמים את האינטרסים האישיים שלהם תוך תחרות עם מוסדות המדינה הרשמיים. פריגוז’ין, למשל, קיבל מידי פוטין “זיכיון” בלתי פורמלי לקיים כוח צבאי, להפעיל רשת תעמולה ברוסיה ומחוצה לה ולנהל פעילות מדינית, דיפלומטית, כלכלית וצבאית במזרח התיכון ובאפריקה. כל זאת, תוך תחרות עם משרדי החוץ, ההגנה והרשויות הכלכליות הרשמיות, ובעוד הוא מקבל מיליארדי דולרים רבים מהמדינה (כך חשף פוטין עצמו אחרי המרד). הקרמלין ניסה להציג את פריגוז’ין כמקרה חריג של איש עסקים בעל שאיפות מוגזמות. בפועל, ישנם גורמים בלתי פורמליים נוספים במדינה שעוצמתם אף עולה על זו של פריגוז’ין. על כן, המרד ממחיש כשל שיטתי באופן תפקוד המדינה הרוסית, ואיננו רק “יוצא מהכלל”.
- הצרת מרחב הביקורת הלגיטימית, שצפויה לאחר המרד, תחזק את נטיית הקרמלין ללקות בכשל של “חשיבה קבוצתית” בקבלת החלטות, שכבר הביאה לשגיאות קשות בתכנון המלחמה באוקראינה. קולו של פריגוז’ין, שהשמיע ביקורת על התפקוד הלקוי של צבא רוסיה במלחמה (וקולות דומים לו) יתקשה להגיע לפוטין.
- פריגוז’ין פגע קשות בלגיטימיות הטענות הרוסיות לגבי צדקת המלחמה באוקראינה. הוא טען במהלך המרד שלא הייתה שום תוקפנות אוקראינית נגד החבלים הבדלניים דונייצק ולוהאנסק בשנים שקדמו לפלישה הרוסית. הוא גם טען שהצבא הרוסי וגורמים אוליגרכיים הטעו את פוטין לגבי המציאות בשטח.
מוקדם להכריע איזו פרשנות תתברר כנכונה, אך הפרשנות השנייה משקפת את היקף הסיכונים שהמרד מעורר, ואת הכורח של ממשל פוטין לתת להם מענה, כדי לצאת מהמשבר מחוזק.
מהלכי הקרמלין מאז סיום המרד מצטיירים לפי שעה כמאמץ “לכבות את השרפה”, ללא שינויים עמוקים בשיטה או בבעלי תפקידים מרכזיים. זאת, בשל העיקרון שפוטין דבק בו מאז תחילת המלחמה שלא מחליפים בכירים נאמנים. פוטין וסביבתו מנסים להפגין “עסקים כרגיל”, מציגים את מנגנוני הביטחון כגיבורים שמנעו מלחמת אזרחים, ופרסמו צילומים של גילויי אהדה מוקצנים לפוטין מהאזרחים בביקורו בדגסטאן. מאחורי הקלעים מתנהלת חקירה האם היו לפריגוז’ין משתפי פעולה בשורות המשטר, ומתקדם פירוק עסקיו (חברת ביטחון פרטית – “וגנר”, רשת תקשורת והשפעה, חוזים ממשלתיים ועוד).
בטווח הזמן הבינוני תהיה צמרת המשטר קשובה יותר לזירת הפנים. הקרמלין ישאף לחזק שליטה על המחנה הפטריוטי-אקטיביסטי והימין הקיצוני, ובפרט על כוחות מיליציוניים (שהוקמו מטעם כמעט כל מחוז או כל חברה ממשלתית גדולה) ועל אמצעי תקשורת. אם תהיינה הדחות – הן תוצגנה כמהלך מתוכנן, ולא ככניעה ללחץ. תגבר הרגישות הציבורית לאבדות בקרב החיילים, דווקא בעיצומה של המתקפה האוקראינית המשמעותית ביותר מאז תחילת המלחמה, באופן שעלול להקשות על המשטר לקבל החלטה לא פופולרית על גל גיוס נוסף, אם יידרש בחודשים הקרובים. הבחירות המקומיות שצפויות בספטמבר 2023 והבחירות לנשיאות ב-2024, שנתפסו כאירועים בעלי חשיבות פוליטית משנית (עקב ההערכה שהמשטר יכול להבטיח ניצחון למועמדים מטעמו), יעסיקו עתה יותר את אגף מדיניות הפנים של הקרמלין.
המערב ואוקראינה פועלים ללבות את המתחים שהתגלו בתוך רוסיה, למשל באמצעות הדלפות מודיעין על בכירים בצבא ובשירותי המודיעין הרוסיים שכביכול ידעו על המרד של פריגוז’ין אך לא מנעו אותו. המאבקים בתוך העילית הם ברובם סמויים מהעין. על כן, בטווח הזמן הבינוני והארוך נדרש לקחת בחשבון אפשרות לתרחישים שבהם הלחצים המדיניים, הצבאיים והכלכליים המופעלים על רוסיה סביב המלחמה, יחד עם הורדת מחסום הפחד מפוטין, עלולים לדחוק קבוצות בתוך העילית הרוסית לעבר “הפיכת חצר” נגד פוטין.
השלכות לזירה הבינלאומית
דימוי העוצמה של המשטר הרוסי בעולם ספג מכה קשה בעקבות המרד. המעצמות המערביות חוו באופן בלתי אמצעי חשש להתפרקות מעצמה גרעינית. בכירים מערביים פירשו את המרד כביטוי נוסף לחולשת רוסיה, ובקרב הפרשנים התרחבה ההערכה כי המרד מעיד שרוסיה איננה מעצמה עולמית, ושיש לחשוש ממנה פחות, גם בהקשר הסיוע הצבאי לאוקראינה. המרד יחזק מגמה שניכרה גם לפניו למאמץ מערבי להחליש את ההשפעה הרוסית במקומות שונים בעולם.
המרד הדגיש את בדידותה של רוסיה. בעת המרד פוטין דיבר עם מנהיגי בלרוס, קזחסטאן, אוזבקיסטאן, תורכיה ואיראן בלבד. בשבועיים שלאחר המרד (מ-25 ביוני ועד ה-11 ביולי) קיים פוטין שיחות טלפון אישיות בעיקר עם מנהיגים ממדינות במזרח התיכון (תורכיה, איראן, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, קטר והרשות הפלסטינית) וממדינות במרחב הפוסט-סובייטי. החריג היחיד היה ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ששוחח (30 ביוני) עם פוטין לקראת מפגש פסגה של מנהיגי “ארגון שנגחאי”, שהתקיים כשיחת ועידה (4 ביולי), כשהודו בתפקיד יו”ר. סין, ונצואלה, קובה, קוריאה הצפונית וניקרגואה, ידידותיה של רוסיה, השמיעו הצהרות תמיכה מהוססות ברוסיה, רק אחרי שהמרד נגמר.
המרד לא השפיע על הלחימה בין רוסיה לבין אוקראינה: הכוחות הרוסיים עודם מתגוננים בצורה יעילה יחסית, אף כי האוקראינים טרם הטילו למערכה את עיקר הכוח שאימנו בחודשים האחרונים. היעדרו של “כוח וגנר” (עד כה אחת המסגרות הצבאיות הרוסיות היעילות ביותר), המגבלות על גיוס רחב חדש, חקירות נגד תומכיו של פריגוז’ין בשירותי הביטחון, המיקוד בזירת הפנים – הן מגמות שעלולות להחליש את כושר העמידה הצבאי הרוסי באוקראינה. בנוסף, נמשכות בעיות חמורות שאפיינו את צבא רוסיה גם לפני המרד (מחסור בחימוש, איכות האימונים ובעיות מורל). אם יתמוטטו קווי ההגנה הרוסיים מול מתקפה אוקראינית, אפשר שפוטין ישוב ויידרש לאיומים גרעיניים בניסיון לכפות על המערב לרסן את אוקראינה. בשלב זה, הסיכון להפעלת נשק גרעיני נראה רחוק, אך רוסיה עלולה לנקוט צעדים שיאותתו על מוכנות במערך הגרעין או לערוך ניסויים – פעולות שנמנעה מהן מאז תחילת המלחמה.
אומנם מוסקבה וקייב מציגות כעת תנאים בלתי מתפשרים להפסקת לחימה, אך אפשר שיסתבר בחודשים הקרובים שמרד פריגוז’ין מקדם תנאים להפסקת אש לקראת 2024. התפתחויות שעשויות לתרום לכך הן: צבירת הישגים צבאיים על ידי אוקראינה בחודשים הקרובים, ללא התמוטטות צבאית רוסית; ערבויות ביטחון מערביות משופרות (גם אם לא תהליך הצטרפות מלא לברית) בפסגת נאט”ו בווילנה (11–12 ביולי) יחד עם תוכנית קונקרטית לשיקום אוקראינה; הרצון של ממשל ביידן להתמקד בבחירות לנשיאות ב-2024; החשש המערבי להתפרקות רוסיה או החשש למשבר גרעיני; והצורך של פוטין לעסוק יותר בזירת הפנים. כל אלה עשויים לייצר קרקע פורייה להפסקת אש בסגנון ההסדר בין צפון קוריאה לדרום קוריאה – הפסקת לחימה, ללא הסכמות מדיניות מהותיות וללא הסדרת גבולות (שלא תתאפשרנה כל עוד פוטין בשלטון).
השלכות למזרח התיכון
בשל התנתקות כלכלות המערב מרוסיה מאז פברואר 2022, “הדרום הגלובלי” נתפס כמרחב ההזדמנויות העיקרי בעיני ההנהגה במוסקבה. המזרח התיכון נמצא בתווך בין רוסיה לבין השווקים הבינלאומיים באסיה ובאפריקה, והפך הרבה יותר מרכזי עבור הקרמלין מכפי שהיה לפני כן. אפשר למצוא לכך תימוכין רבים, גם על פי הגידול המהיר בהיקף הסחר הרוסי עם מדינות האזור. מדובר בעלייה של עשרות אחוזים בסחר עם תורכיה, איחוד האמירויות ואיראן. הצמרת הרוסית מקיימת מגעים מדיניים רבים עם מנהיגים מהמזרח התיכון (כפי שניתן היה להתרשם גם במהלך מרד פריגוז’ין). מסמכי הביטחון הלאומי הרוסיים שהתפרסמו מ-2022 ו-2023 מעניקים למזרח התיכון מקום מרכזי מבעבר. ניכר עיסוק רב מהצד הרוסי בהרחבת תשתיות לוגיסטיות לשווקים באסיה דרך איראן ותורכיה.
רוסיה פועלת נמרצות כדי לשמר את מעמדה במזרח התיכון. היא אינה מוציאה את כוחותיה מסוריה, מבססת קשרים מדיניים וכלכליים עם מדינות האזור (ניתוב עשרות מיליארדי דולרים של סחר דרך המזרח התיכון מייצר תמיכה ברוסיה בקרבן). בעלות בריתה של ארה”ב באזור אינן רואות ברוסיה משענת חלופית לוושינגטון, אבל היא מצליחה לבנות מערכות יחסים משמעותיות עם רובן. למשל, למוסקבה תפקיד קריטי בתיאום מחירי הנפט והגז עם המדינות שמייצאות מקורות אנרגיה פחמימניים או בהבטחת דגנים ודשנים זולים למדינות העניות באזור. מאחר שהמשטרים במזרח התיכון אינם מתעניינים בליברליזם המערבי, ואוקראינה אינה מעוררת אהדה בקרבם, רוסיה אינה מעוררת התנגדות למדיניותה.
פריגוז’ין ו”כוח וגנר” הפכו מאז 2015 לאמצעי חשוב בארגז הכלים הרוסי במזרח התיכון ובאפריקה. בחודשים האחרונים נחשף שבשנים 2015–2018 היה ל”וגנר” תפקיד קריטי בכיבוש שטחים לטובת משטר אסד מידי האופוזיציה הסורית. עם זאת, התייצבות הגבולות בסוריה הובילה להוצאת רוב הלוחמים מחוץ למדינה, ומספר לוחמי “וגנר” במזרח סוריה המעורבים בהפקת מחצבים מוערך במאות אחדות.
מנגד, כוחות “וגנר” היו משמעותיים מאוד ערב המרד בקידום ההשפעה הרוסית באפריקה. בראיית רוסיה, המזרח התיכון הוא גם ה”שער לאפריקה”, שבה מצויות מדינות חלשות שזקוקות למוצרים רוסיים, כגון דגנים, דשנים, נשק, שיתוף פעולה בתחום האנרגיה האטומית וסיוע מדיני. פריגוז’ין ידע להוסיף לכך את שכירי החרב שברשותו, מנגנון תעמולה וקשרים בשוק השחור. בשנים האחרונות הפכה רוסיה דומיננטית ברפובליקת מרכז אפריקה ובמאלי, ושחקן חשוב בעשרות מדינות נוספות ביבשת, לרבות לוב וסודאן.
שליחים רוסיים פועלים מאז המרד מול השלטונות בסוריה ובמדינות אפריקה כדי לנסות להעביר שליטה על נכסים ולוחמים מפריגוז’ין לגורמים אחרים הנאמנים למשטר פוטין, בדגש על משרד ההגנה. מנגד, ישנם גם דיווחים כי “וגנר” ממשיכים לפעול באפריקה כרגיל. מאחר שבמדינות אפריקניות רבות ההשפעה הרוסית מבוססת על קשרים אישיים, צריך לבחון האם מרד פריגוז’ין יפגע במעמד רוסיה באפריקה. ב-27–28 ביולי מתוכננת פסגת רוסיה-אפריקה בסוֹצִ’י (אירוע גרנדיוזי שאמור לחקות פסגה דומה מ-2019, שאליה הגיעו 43 ראשי ממשלה ונשיאים אפריקניים מכהנים). הכנס יהווה תסמין לעוצמת ההשפעה הרוסית ביבשת.
אף על פי שבמזרח התיכון מבינים שרוסיה נחלשה (אפילו בעיתונים באיראן הופיעה בעקבות המרד ביקורת על ממשלת ראא’יסי בגין קשר קרוב מדי עם פוטין), רוסיה תמשיך להיות שחקן חשוב במזרח התיכון. רוסיה פשוט גדולה מדי, קרובה מדי ועשירה מדי (יחסית לאזור).
על כן, ההשפעה העיקרית של המשבר ברוסיה על המזרח התיכון תהיה בחיזוק כוח המיקוח של מדינות האזור לעומת מוסקבה. ביחסיה עם איראן רוסיה עלולה להיענות בקלות רבה יותר לדרישות צבאיות-טכנולוגיות מטהראן, בתמורה לסיועה הצבאי למלחמה באוקראינה (בינתיים אין לו תחליף). גם עוצמת עמדת המיקוח של מוסקבה מול מדינות המפרץ בתיאום מחירי מוצרי אנרגיה ייחלש.
בדומה לשחקנים אחרים בעולם ובאזור, כוח המיקוח של ישראל מול רוסיה יגדל. היא תידרש לסמוך פחות על יכולתה של מוסקבה לתרום לריסונה של איראן, הן בנוגע למאמצי התבססותה בסוריה, והן בנוגע לתרחיש שבו איראן תבקש לפרוץ לגרעין. לצד זאת, ישראל גם תידרש לקחת בחשבון את ריבוי אפיקי המעורבות של רוסיה באזור, ובאיזה אופן אלה יתפתחו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ITAR-TASS/ Sipa USA
- בניית אתרים